אם החברה שלנו הייתה מתייחסת למישהו שנשדד כמו שהיא מתייחסת למישהי שנאנסה

שוטר:  מר כהן, נשדדת באיומי אקדח בפינת יפו והארבעה?

מר כהן: כן.
שוטר: האם נאבקת בשודד?
מר כהן: לא.
שוטר:  למה לא?
מר כהן: הוא היה חמוש.
שוטר:  אז קיבלת החלטה מודעת להיענות לדרישותיו מאשר להתנגד?
מר כהן: כן.
שוטר:  האם צרחת? צעקת בקול רם?
מר כהן: לא, פחדתי.
שוטר:  הבנתי. האם נשדדת באיומי אקדח בעבר?
מר כהן: לא.
שוטר:  האם אי פעם מסרת כסף?
מר כהן: כן, כמובן—
שוטר:  ועשית זאת מרצון?
מר כהן: לאן אתה חותר?
שוטר:  ובכן, בוא נאמר ככה, מר כהן. מסרת כסף בעבר– למעשה, יש לך שם של נותן. איך נוכל לדעת בוודאות שלא תכננת שיילקח ממך כסף בכוח?
מר כהן: תקשיב, אם הייתי רוצה -
שוטר: לא משנה. באיזו שעה התרחש השוד הזה, מר כהן?
מר כהן: בערך ב-23:00.
שוטר:  היית בחוץ בשעה 23:00? מה עשית?
מר כהן: סתם הסתובבתי.
שוטר:  הסתובבת? אתה יודע שמסוכן להיות בחוץ בשעה כל כך מאוחרת. לא היית מודע לכך שיכולת להישדד?

מר כהן: לא חשבתי על זה.
שוטר:  מה לבשת באותו זמן, מר כהן?
מר כהן: בוא נראה. חליפה. כן, חליפה.
שוטר:  חליפה יקרה?
מר כהן: אממ– כן.