אחד המחקרים שבדק קיפאון בעת אונס מצא כי הקשר בין שיתוק זמני במהלך אונס, רגשות אשמה והאשמה עצמית היו בקשר ישיר עם דיכאון מוגבר, חרדה והפרעה פוסט-טראומטית. לכן זה כה קריטי שניצולות וניצולי אונס יקבלו חינוך בסיסי לגבי הסתגלות הגוף לטראומה, כדי שיוכלו להבין ולפרש את ההתנהגויות האלה כנורמליות ולא ככישלון.

 

"הקיפאון הוא תשובה גופנית שמותנית באופן ביולוגי, כאשר יש פחד קיצוני בשילוב עם השתקה גופנית" קובע מחקר העוסק בשיתוק זמני של קורבנות אונס. ג'ניפר היידט, כותבת לגבי אחד המחקרים שהיא ערכה: "אם אנחנו יכולים להראות להן (בטיפול) שהן לא נתנו לזה לקרות להן אלא שמדובר בתגובה מותנית, שהן לא היו מסוגלות לשנות זאת ושהן לא יכלו להיאבק, אז אנחנו יכולים לעזור להן להתמודד עם האשמה".

 

קיפאון, שיתוף פעולה והסכמה

לעיתים קשה לנו מאוד להפריד בין קיפאון, שיתוף פעולה והסכמה. ברוב מקרי האונס בהם הקורבן בהכרה, יש איזו שהיא מידה של שיתוף פעולה בכפייה, עם האנס. שיתוף הפעולה נועד כדי להימנע מפגיעה גופנית נוספת. (לדוגמה: נאנסת יכולה להטות את האגן שלה כך שהחדירה תהיה פחות כואבת, בעת האונס או כדי למנוע קרעים בנרתיק – הערת המערכת).

 

למרות ששיתוף פעולה עם האנס כדי למנוע נזק גופני זו צורה מאוד נורמלית ואינסטינקטיבית של הגנה עצמית, הוא יוצר גיהינום של שאלות אחר כך: "העובדה שהפסקתי להיאבק אחרי שהוא נתן לי פקודה אומר שאני אשרתי את האונס", "הורדתי את התחתונים כאשר הוא ביקש, זה אומר שאני שיתפתי פעולה והובלתי אותו לאונס", "שמרתי על שקט ולא צעקתי, האם זה אומר שלא באמת נאנסתי?", "הגוף שלי קפא ולא יכולתי לזוז", "הם תמיד אומרים 'לא זה לא' אבל אני לא אמרתי 'לא' כי הייתי משותקת מפחד", "אני לא יכולה לזכור איך הגעתי לארון (היכן שהתרחש האונס). אם מצאתי את עצמי שם, זה בטח אומר שעזרתי לו לאנוס אותי".

 

כאשר אנשים נשדדים, הם באופן אוטומטית קופאים ולרוב יגידו לשודד "תיקח מה שאתה רוצה!". הם יציעו לו ארנק, שעון, תכשיטים, כל דבר שיבקשו מהם בתקווה נואשת וחרדה שהתקיפה תסתיים בלי מוות או פציעה. אף אחד לא מערער על שיתוף פעולה זה. המשטרה אף מציינת שזאת הדרך הנכונה להתמודד עם שודדים.

 

כאשר התקיפה האלימה הופכת למינית, הרבה אנשים מעבדים בצורה משונה את כל ההבנות שלהם לגבי הצורך שיש לשתף פעולה כדי לא להיפגע. פתאום, שאלות האשמה מתחילות: "למה לא נאבקתי יותר? ומה אם הייתי מתנגדת יותר? למה נשארתי שקטה? למה קפאתי? למה הורדתי את הבגדים כשהוא ביקש? אנחנו נתקעים שם בגלל הפער הקיים בין מה שאנחנו רוצים להאמין (לא הייתי נותנת לאף אחד לאנוס אותי) לבין מה שנראה לנו שהאונס מוכיח (אני נכשלתי למנוע את האונס. או אף גרוע יותר, אפשרתי אותו).

 

אם תדעי שהקיפאון שלך הוא נורמלי תוכלי לסלוח לעצמך לגבי המעשים שנקטת בהם כדי לשרוד ותוכלי להתמודד ולהתגבר על רגשות האשמה שאת חשה.

 

(תרגמה בהתנדבות ועל כך תודתנו: נטלי גיי-בלום)

 

נשים ונערות - אנחנו מקוות שקראתן ושהמידע יעזור לכן לסלוח לעצמכן - אתן לא אשמות, המטריד, התוקף או האנס שלכן, הוא האשם.

 

לקוראות ולקוראים שאינם נפגעות ונפגעי אלימות מינית אנחנו קוראות - אל תאשימו נערות ונשים במה שקרה להן. תקשיבו. תאמינו. תנו תמיכה. עזרו לנו לשנות את המציאות.