top of page

"למה לא צעקת? למה לא ברחת? למה לא הרבצת לו?"

אין כמעט אישה שנפגעה מינית שלא שואלת את עצמה את השאלה הזו בדיוק ואין כמעט אישה שנפגעה מינית שלא שמעה את השאלה הזו שוב ושוב אם העזה לספר למישהו על ההטרדה, התקיפה או האונס שעברה. אבל לשאלה הזו יש תשובה. תשובה ביולוגית. היא לא צעקה, כי הגוף שלה לא אפשר לה. את לא ברחת, פשוט כי לא יכולת. 

 

במציאות של היום כשאישה או גבר מותקפים מינית, אנחנו כחברה, מאשימים אותם במקום את התוקף והן מאשימות את עצמן שוב ושוב. כשאנו שואלים אותן "למה לא ברחת? למה לא צעקת? למה לא אמרת "לא"? אנחנו מאשימים אותן במשהו שלגמרי לא היה בשליטה שלהן. קיפאון בזמן תקיפה מינית זו תגובה אינסטינקטיבית טבעית של הגוף.

 

שיתוק וקיפאון במהלך אונס * – / לילך גארדנר

נתקלתי בציטוט זה מתוך הספר "לקום לתחייה לאחר אונס" מאת מאט אטקינסון והוא מאוד עזר לי. כמות האשמה שאנחנו לוקחות על עצמנו אחרי שנאנסנו פשוט מדהימה. מצאתי את המידע הזה פוקח עיניים והוא נתן תוקף לניסיון האישי שלי.

 

 

פרויקט ההסברה המשותפת
של "אחת מתוך אחת"

הרבה פעמים אנחנו נמצאים בסיטואציות בהן אנו שומעות א/נשים שלא מבינים "למה היא לא צעקה? זה אומר שהיא רצתה את זה", או א/נשים ששואלים אותנו אחרי שסיפרנו על האלימות המינית שחווינו "למה לא דחפת אותו פשוט?! מה הבעיה שלך?!" - לא תמיד יש לנו זמן, חשק או כוח להתחיל להסביר. לא תמיד יש מילים נכונות ומדויקות בסיטואציה הזו. 

 

אנחנו מזמינות אתכן להדפיס את דף המידע המצורף (PDF בצבעי שחור לבן המתאים לכל מדפסת ביתית רגילה), להכניס אותו לתיק שלכן ופשוט לשלוף אותו ברגע הנכון ולתת לאיש/ה הרלוונטית. נשמח לעזרה שלכן/ם.

קיפאון ושיתוק במהלך אונס מרגישים כמו "אני סתם שכבתי שם וספגתי". מיד אחרי האונס מעט מאוד קורבנות אונס יכולות לקבל הסברים חלופיים לאונס שלהן. למשל את יכולה להגיד לעצמך "הייתי צריכה להיאבק יותר!" בלי לקחת בחשבון את העובדה שאולי היית יכולה להיפצע (עוד יותר) אם היית עושה את זה.  

 

הגוף קופא כתגובה אינסטינקטיבית, ביולוגית - טבעית

אונס הוא עניין של כוח ושליטה, אנס ישתמש בתוקפנות שתגבר על כל התנגדות על מנת לתת ביטוי לשליטה שלו. בנוסף, במהלך תקיפה טראומטית המערכת הסימפתטית של הגוף לוקחת פיקוד ומווסתת בצורה אינסטינקטיבית את ההתנהגות ההישרדותית שלך. מה קורה זה שהמודעות שלך מפסיקה לבחור מה לעשות והמערכת הפיזיקלית משתלטת ומייצרת אחת משלוש תשובות בסיסיות: תקיפה, בריחה או קיפאון.

 

תקיפה, בריחה או קיפאון? באחוזים נרחבים מאוד - קיפאון

כל שלושת התגובות מכילות גורמים עוזרים וגורמים מזיקים בו זמנית. אבל בניגוד למה שאנחנו רואים בסרטים וקוראים בעלונים המחולקים על ידי ארגונים להגנה עצמית, אינסטינקט התקיפה והמאבק הוא בעצם די נדיר, הן אצל נשים והן אצל גברים. האינסטינקט השכיח ביותר הוא אינסטינקט הקיפאון, במהלכו הגוף הופך למשותק ושקט. תופעה זאת נקראת "אי תזוזה טונית" וזו פשוט התנהגות הישרדותית. במהלך אונס, שיתוק זמני הוא מאוד נפוץ. מחקרים מדברים על כך שתגובה של קיפאון מתרחשת אצל עד 88% מהקורבנות במהלך האונס.

 

להשתחרר מרגשות האשמה

עד שמישהו מסביר לניצול/ת אונס שאינסטינקט הקיפאון הזה נורמלי היא לרוב תבלה שנים בביקורת והאשמה עצמית. ("מה הבעיה שלי? סתם שכבתי שם! אני כזאת טיפשה! למה לא נאבקתי, או לפחות צרחתי?") אפילו עורכי דין ומושבעים יכולים ללכת שולל ולרחם או להבין את האנס והקורבן לעתים נתפסת בעיניהם כפסיבית. אינסטינקט הקיפאון 

הוא לא פסיביות. זאת התנגדות ביולוגית. אבל העובדה זאת לרוב כלל לא מוכרת ולא מובנת ואצל קורבנות אונס היא מגבירה את תחושת האשמה.

 

 

אחד המחקרים שבדק קיפאון בעת אונס מצא כי הקשר בין שיתוק זמני במהלך אונס, רגשות אשמה והאשמה עצמית היו בקשר ישיר עם דיכאון מוגבר, חרדה והפרעה פוסט-טראומטית. לכן זה כה קריטי שניצולות וניצולי אונס יקבלו חינוך בסיסי לגבי הסתגלות הגוף לטראומה, כדי שיוכלו להבין ולפרש את ההתנהגויות האלה כנורמליות ולא ככישלון.

 

"הקיפאון הוא תשובה גופנית שמותנית באופן ביולוגי, כאשר יש פחד קיצוני בשילוב עם השתקה גופנית" קובע מחקר העוסק בשיתוק זמני של קורבנות אונס. ג'ניפר היידט, כותבת לגבי אחד המחקרים שהיא ערכה: "אם אנחנו יכולים להראות להן (בטיפול) שהן לא נתנו לזה לקרות להן אלא שמדובר בתגובה מותנית, שהן לא היו מסוגלות לשנות זאת ושהן לא יכלו להיאבק, אז אנחנו יכולים לעזור להן להתמודד עם האשמה".

 

קיפאון, שיתוף פעולה והסכמה

לעיתים קשה לנו מאוד להפריד בין קיפאון, שיתוף פעולה והסכמה. ברוב מקרי האונס בהם הקורבן בהכרה, יש איזו שהיא מידה של שיתוף פעולה בכפייה, עם האנס. שיתוף הפעולה נועד כדי להימנע מפגיעה גופנית נוספת. (לדוגמה: נאנסת יכולה להטות את האגן שלה כך שהחדירה תהיה פחות כואבת, בעת האונס או כדי למנוע קרעים בנרתיק – הערת המערכת).

 

למרות ששיתוף פעולה עם האנס כדי למנוע נזק גופני זו צורה מאוד נורמלית ואינסטינקטיבית של הגנה עצמית, הוא יוצר גיהינום של שאלות אחר כך: "העובדה שהפסקתי להיאבק אחרי שהוא נתן לי פקודה אומר שאני אשרתי את האונס", "הורדתי את התחתונים כאשר הוא ביקש, זה אומר שאני שיתפתי פעולה והובלתי אותו לאונס", "שמרתי על שקט ולא צעקתי, האם זה אומר שלא באמת נאנסתי?", "הגוף שלי קפא ולא יכולתי לזוז", "הם תמיד אומרים 'לא זה לא' אבל אני לא אמרתי 'לא' כי הייתי משותקת מפחד", "אני לא יכולה לזכור איך הגעתי לארון (היכן שהתרחש האונס). אם מצאתי את עצמי שם, זה בטח אומר שעזרתי לו לאנוס אותי".

 

כאשר אנשים נשדדים, הם באופן אוטומטית קופאים ולרוב יגידו לשודד "תיקח מה שאתה רוצה!". הם יציעו לו ארנק, שעון, תכשיטים, כל דבר שיבקשו מהם בתקווה נואשת וחרדה שהתקיפה תסתיים בלי מוות או פציעה. אף אחד לא מערער על שיתוף פעולה זה. המשטרה אף מציינת שזאת הדרך הנכונה להתמודד עם שודדים.

 

כאשר התקיפה האלימה הופכת למינית, הרבה אנשים מעבדים בצורה משונה את כל ההבנות שלהם לגבי הצורך שיש לשתף פעולה כדי לא להיפגע. פתאום, שאלות האשמה מתחילות: "למה לא נאבקתי יותר? ומה אם הייתי מתנגדת יותר? למה נשארתי שקטה? למה קפאתי? למה הורדתי את הבגדים כשהוא ביקש? אנחנו נתקעים שם בגלל הפער הקיים בין מה שאנחנו רוצים להאמין (לא הייתי נותנת לאף אחד לאנוס אותי) לבין מה שנראה לנו שהאונס מוכיח (אני נכשלתי למנוע את האונס. או אף גרוע יותר, אפשרתי אותו).

 

אם תדעי שהקיפאון שלך הוא נורמלי תוכלי לסלוח לעצמך לגבי המעשים שנקטת בהם כדי לשרוד ותוכלי להתמודד ולהתגבר על רגשות האשמה שאת חשה.

 

(תרגמה בהתנדבות ועל כך תודתנו: נטלי גיי-בלום)

 

נשים ונערות - אנחנו מקוות שקראתן ושהמידע יעזור לכן לסלוח לעצמכן - אתן לא אשמות, המטריד, התוקף או האנס שלכן, הוא האשם.

 

לקוראות ולקוראים שאינם נפגעות ונפגעי אלימות מינית אנחנו קוראות - אל תאשימו נערות ונשים במה שקרה להן. תקשיבו. תאמינו. תנו תמיכה. עזרו לנו לשנות את המציאות.

bottom of page